סיפור קצר, ארוך במציאות

Updated: May 30

נקראתי והגעתי למקום הפגישה, ירדתי בגרם המדרגות, אט אט, עקבי הסטילוס הסתבכו בערמות הנילונים והאריזות הזרוקות. פה ושם הבחנתי בסוג ובצבע המדרגות שנבנו ונעטפו מאז בעזובה. מעקי המדרגות הותירו בכף ידי ריח חמוץ וחלוד, לצידם שתי חלקות האדמה היבשות סיפרו כי פעם היה ניסיון גינון, שברי הצינורות הקרועים הזדקרו עלובים וקמורים לשמיים.

נכנסתי למבנה הרועש. מוטות ברזל אחזו בדלותיו. מוטות חלודים ועבי מידה. הרעש היה קקפוני רעש של אי סדר ולא הרעש המוכר של פעילות ברוכה.

מכירים?! הקשבתם?

פסעתי ללא הנחייה אל מה שהיה ברור כי אלו הם חדרי ההנהלה, סגורים בדלתות זכוכית לבנה, היה צורך בפעמון ובהזדהות על מנת להיכנס למתחם בוהק, לבן ושקט מאוד. עציצי פרחים סלסלאות כיבוד, ללא רעש עקבי נעליים נעות ממקום למקום, ללא רעש טלפונים מצלצלים, כה שקט ששאלתי את עצמי אם יש כאן מישהו פעיל?


ברבע שעה של הכניסה לארגון הזה, לראשונה בחיי, הפער בין החוץ לבין פנים החדר סיפר את כל סיפור הארגון ובעיותיו. לא היה לי צורך באבחון, לא היה צורך בראיונות , גם לא בקבוצות מיקוד או שולחנות עגולים, לא היה צורך בשאלונים מתוקשבים ללקוחות ובבחינה של התוכניות למינהן. השאלה המרכזית ששאלתי את עצמי היתה

מה ההיפוך הזה מספר לי על המקום ואנשיו?

מכאן יצאנו למסע ארוך בן שלוש שנים מרתקות מבחינה מקצועית ואישית, בו בצענו תהליכי עומק רבים, ואיבחונים מחזוריים, שיחות ובניית גשרים בין אנשים, תכנון בצוע ושוב ושוב עד שהכל פעל למישרין.


וכשעזבתיו

ורדים פרחו בצידי המדרגות עטופים באגלי מים של השקיית הבוקר, הניקיון והבוהק הלבן שלט בכל, דלת ההנהלה והקוד שונתה ונפתחה, הרוגע הנינוח, השקט הנינוח בהמולת שיח אנשים, עטף את סלסאות הכיבוד והשתיה בכניסה למפגשי בוקר של צוותים שמתכנסים רגע לפני שמתחילים, לשיחת בוקר ומה נשמע.


ניחוחות קפה ארגוני (תרתי משמע) שמפיג את המסע והלחץ מהכביש ותלאותיו ומעביר את הפעילות הארגונית פנימה בחדווה וברגיעה.





7 views0 comments

Recent Posts

See All